"הילד שלי לא אוכל ירקות"(או כל דבר אחר שנחשב הכרחי)
מכירים את זה? מכירים את הלחץ שמלווה הורים רבים סביב האמירה הזו ?
מכירים את כל הטריקים?
להחביא ירקות, להציע שוחד, לאיים, לוותר, לשחרר, לתייג כחשוב/בריא/הכרחי..
להציע משחק שיעודד אכילת ירקות, לתת לילד לבחור להתחנן שינסה ויתנסה, לכנות את הירק כממתק ולאיים הפוך.. (כן גם זה קיים)
כל אלו הם דרכים מוכרות ומקובלות הן בעולם הטיפול והן בעולם ההורים.
אני נצמדת למודל של אלין סאטר, בו אני מאוד מאמינה האומר:
ההורים אחראים על מה איפה ומתי להציע אוכל. הילד אחראי האם וכמה ממנו לאכול.
גם בבררנות מסוג זה המודל עובד.
ילד בררן, ב-75% מהמקרים יהיה בררן בגלל ההתנהגות והשיח שנוצר סביב האוכל. יש מצבים בהם יש בעיה אורגנית ונדרש יעוץ פרטני, אבל לרוב סבלנות של ההורים ועקביות שלהם בכל הנוגע להאכלה יכולים להוביל לשיפור הבררנות.
והנה לכם 2 דוגמאות מחיי.
---------
הגדול שלי- בן 6 וחצי, מאז שהיה קטן לא הסתדר עם גבינה לבנה או קוטג' או שמנת, בזבזתי (בטרם הכרות מעמיקה עם המודל) זמן לא מבוטל בניסיונות לשכנע אותו לנסות או לטעום מהגבינות, השתמשתי בחלק ניכר מהשיטות הנ"ל. זה הפך ל"קטע", בימי הולדת בגן או בארוחות בוקר מיוחדות היה מקבל חומוס או טחינה ורק לא גבינה. אני שחררתי, וויתרתי, לא הפסקנו לאכול את הגבינות הן כל הזמן היו על השולחן שלנו. עד שיום אחד הוא ביקש וממש התרגש כאשר עשה זאת, שנמרח גבינה לבנה על פרוסה. לא עשינו מסיבה ולא שיבחנו כי זו העבודה שלו לאכול ולהינות מהאוכל והוא עושה אותה היטב גם אם לקח לו 6 שנים להתנסות וללמוד לאהוב את הגבינה- זה לא קרה בעקבות לחץ אלא בא ממנו. ונכון הוא עדיין לא אוהב קוטג' וגם זה בסדר זכותו. אולי יאהב את זה בעתיד ואולי לא. אבל הוא יודע ללמוד להתנסות ולאהוב מזונות מתוך בחירה.
---------
הקטן שלי שנתיים ושמונה חודשים- לא אוכל ירקות טריים. בזמן שהאחים שלו מחסלים צלחת ירקות הוא נותר די אדיש. כשהתחילה שנת לימודים והוא עלה לגן טרום טרום חובה, שלחתי לו , כמו לאחים שלו ירקות חתוכים לארוחת 10, חודש שלם הירקות חזרו כמו שנשלחו- אבל אני - תלמידה טובה-לא נשברתי, הרי אחריות שלי היא לדאוג שיהיה שם אוכל שאני בוחרת. עד שיום אחד ממש לפני החופשה הוא חזר והשוויץ שגמר את כל הירקות, בגאווה ובשמחה. ולי נותר רק לתפוח לעצמי על הכתף. זו בחירה שלו והוא אוכל את זה מבלי שמופעל עליו לחץ. להתנהגות כזו יש יותר סיכוי להישנות ולילד יש יותר סיכוי להינות מהאוכל אם הוא נשאר רק אוכל, לא "בריא", לא "חובה" או "חשוב" בפני הילד, אלא רק אוכל.
אז איך לגרום לילדים לאכול?
ברוב המקרים זה להיות עקביים ולא ליצור לחץ סביב האוכל, לדאוג לאווירה נעימה ומכבדת את הילד, והוא כבר יבחר האם לאכול ומה לבחור מתוך המוצע לו.
מכירים את זה? מכירים את הלחץ שמלווה הורים רבים סביב האמירה הזו ?
מכירים את כל הטריקים?
להחביא ירקות, להציע שוחד, לאיים, לוותר, לשחרר, לתייג כחשוב/בריא/הכרחי..
להציע משחק שיעודד אכילת ירקות, לתת לילד לבחור להתחנן שינסה ויתנסה, לכנות את הירק כממתק ולאיים הפוך.. (כן גם זה קיים)
כל אלו הם דרכים מוכרות ומקובלות הן בעולם הטיפול והן בעולם ההורים.
אני נצמדת למודל של אלין סאטר, בו אני מאוד מאמינה האומר:
ההורים אחראים על מה איפה ומתי להציע אוכל. הילד אחראי האם וכמה ממנו לאכול.
גם בבררנות מסוג זה המודל עובד.
ילד בררן, ב-75% מהמקרים יהיה בררן בגלל ההתנהגות והשיח שנוצר סביב האוכל. יש מצבים בהם יש בעיה אורגנית ונדרש יעוץ פרטני, אבל לרוב סבלנות של ההורים ועקביות שלהם בכל הנוגע להאכלה יכולים להוביל לשיפור הבררנות.
והנה לכם 2 דוגמאות מחיי.
---------
הגדול שלי- בן 6 וחצי, מאז שהיה קטן לא הסתדר עם גבינה לבנה או קוטג' או שמנת, בזבזתי (בטרם הכרות מעמיקה עם המודל) זמן לא מבוטל בניסיונות לשכנע אותו לנסות או לטעום מהגבינות, השתמשתי בחלק ניכר מהשיטות הנ"ל. זה הפך ל"קטע", בימי הולדת בגן או בארוחות בוקר מיוחדות היה מקבל חומוס או טחינה ורק לא גבינה. אני שחררתי, וויתרתי, לא הפסקנו לאכול את הגבינות הן כל הזמן היו על השולחן שלנו. עד שיום אחד הוא ביקש וממש התרגש כאשר עשה זאת, שנמרח גבינה לבנה על פרוסה. לא עשינו מסיבה ולא שיבחנו כי זו העבודה שלו לאכול ולהינות מהאוכל והוא עושה אותה היטב גם אם לקח לו 6 שנים להתנסות וללמוד לאהוב את הגבינה- זה לא קרה בעקבות לחץ אלא בא ממנו. ונכון הוא עדיין לא אוהב קוטג' וגם זה בסדר זכותו. אולי יאהב את זה בעתיד ואולי לא. אבל הוא יודע ללמוד להתנסות ולאהוב מזונות מתוך בחירה.
---------
הקטן שלי שנתיים ושמונה חודשים- לא אוכל ירקות טריים. בזמן שהאחים שלו מחסלים צלחת ירקות הוא נותר די אדיש. כשהתחילה שנת לימודים והוא עלה לגן טרום טרום חובה, שלחתי לו , כמו לאחים שלו ירקות חתוכים לארוחת 10, חודש שלם הירקות חזרו כמו שנשלחו- אבל אני - תלמידה טובה-לא נשברתי, הרי אחריות שלי היא לדאוג שיהיה שם אוכל שאני בוחרת. עד שיום אחד ממש לפני החופשה הוא חזר והשוויץ שגמר את כל הירקות, בגאווה ובשמחה. ולי נותר רק לתפוח לעצמי על הכתף. זו בחירה שלו והוא אוכל את זה מבלי שמופעל עליו לחץ. להתנהגות כזו יש יותר סיכוי להישנות ולילד יש יותר סיכוי להינות מהאוכל אם הוא נשאר רק אוכל, לא "בריא", לא "חובה" או "חשוב" בפני הילד, אלא רק אוכל.
אז איך לגרום לילדים לאכול?
ברוב המקרים זה להיות עקביים ולא ליצור לחץ סביב האוכל, לדאוג לאווירה נעימה ומכבדת את הילד, והוא כבר יבחר האם לאכול ומה לבחור מתוך המוצע לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה